Psa'him
Daf 20a
כָּתוּב כָּל מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א חֹאכֵ֑לוּ. לְרַבּוֹת כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי שֶׁיְּהוּ בָאַזְהָרָה. יָכוֹל יְהוּ בְהִכָּרֵת. תַּלְמוּד לוֹמַר כִּ֣י ׀ כָּל אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה. חֲבֵרַייָא בְעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה. הָכָא כְתִיב כָּל וְהָכָא כְתִיב כָּל. הָכָא אַתְּ מַרְבֶּה וְהָכָא אַתְּ מְמָעֵט. אֲמַר לוֹן. כָּאן רִיבָה בָאוֹכְלִין וְכָאן רִיבָה בָנֶאֱכָלִין. הָתִיבוֹן. וְהָתַנֵּי. יוֹצְאִין בְּמַצָּה מְתוּבֶּלֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן. וְהִיא שֶׁיְּהֵא רוּבָּהּ דָּגָן. וְאֵילּוּ הוֹאִיל וְרוּבָּן חָמֵץ יְהֵא חַייָב. אֲמַר לוֹן. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב לֶחֶם. וְאֵילּוּ אֵינָן לֶחֶם. הָתִיב רִבִּי יוֹסֵה. וְהָתַנֵּי. 20a כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ קָרוּי לֶחֶם אֶלָּה מַצָּה. שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עוֹנִי. וְהָכָא אַתְּ יְלִיף מַצָּה מֵחָמֵץ. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנֵּי. יוֹצֵא הוּא אָדָם יַד חוֹבָתוֹ בְּרָקִיק שָׁרוּי וּבְרָקִיק מְבוּשָּׁל שֶׁלֹּא נִמְחֶה. לֹא אַמַר אֶלָּא שֶׁלֹּא נִמְחֶה. הָא אִם נִמְחֶה לֹא. וּלְעִנְיַן חָמֵץ אַתְּ אָמַר. הִמְחָה אֶת הֶחָמֵץ וּגְמָיוֹ חַייָב. מַאי כְדוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אִידִי. אֵין חִימּוּצוֹ חִימּוּץ בָּרוּר. מָהוּ שֶׁיִּלָּקֶה. רִבִּי יִרְמָיָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אַף לִלְקוֹת אֵין לוֹקֶה. דְּתַנֵּי. עַל חָמֵץ בָּרוּר חַייָב כָּרֵת וְעַל עֵירוּבוֹ סוֹפֵג אַרְבָּעִים. רַב אָמַר. זָה סִיעוֹר. וְאָמַר. זֶה כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא קוֹמֵי רִבִּי לָא. תִּיפְתָּר בְּחָמֵץ וּמַצָּה שֶׁנִּתְעָֽרְבוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קַּשִּׂייָתָהּ עַל הָדָא דְרִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. מָה נָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁרוּבּוֹ חָמֵץ. חַייָב כָּרֵת. אִם בְּשֶׁרוּבּוֹ מַצָּה. יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. תַּנָּא רִבִּי יוֹשׁוּעַ אוֹנִייָה. תִּיפְתָּר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ ואֵין בוֹ כְזָיִת. כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. כָּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת.
Traduction
Il est dit (Ex 12, 38): vous ne mangerez pas de pâte levée; cette locution explétive (la défense en général ayant déjà été exprimée) a pour but d’aviser que le mets babylonien, la bière de Médie, le vinaigre d’Idumée sont compris dans cette défense. Est-ce à dire que la pénalité du retranchement existe aussi à leur regard? -Non, parce qu’il est dit (ib. 19): toute personne qui mangerait du pain levé sera retranché (cette peine est donc restreinte au seul cas de la consommation du pain). -Mais, objectèrent les compagnons d’étude en présence de R. Yona, comment se fait-il qu’ici le mot toute implique une restriction, tandis qu’au verset précédent, il comporte une extension d’interdit? -Non, répondit R. Yona, il y a bien une idée d’extension dans les deux versets; ici (dans le 2e), l’extension s’applique à ceux qui mangent (même les femmes sont passibles de la peine du retranchement), et le précédent verset comprend une extension dans les objets à manger. -Mais, fut-il objecté alors, n’a-t-on pas enseigné (2, 4): ''il est permis de remplir le devoir de manger l’azyme au premier soir de Pâques avec de l’azyme épicé, le goût du blé fut-il annulé, pourvu que la majeure partie se compose de blé''; donc, pour les quatre interdits de notre Mishna ne devait-on pas dire aussi qu’en raison de ce que le ferment domine, la pénalité du retranchement est applicable? -Là, c’est différent, fut-il répondu: il faut, pour l’application de la peine du retranchement, que ce soit du pain, ce qui n’est pas le cas pour les interdits de la Mishna. Au contraire, lui objecta R. Yossa, puisque d’après toi-même (R. Yona) on exige pour la validité du devoir officiel de l’azyme qu’il soit composé desdites cinq espèces constituant le pain, en raison de ce qu’il est dit (Dt 16, 3): ''pendant sept jours vous mangerez en même temps des azymes, du pain de misère'', on devrait par déduction considérer comme pain levé ce qui entre dans la composition de l’azyme, avec les même pénalités? En outre (on ne conçoit pas bien le principe de l’analogie parfaite entre le pain levé et l’azyme), puisqu’il est dit: ''il suffit au besoin, pour accomplir le devoir pascal, de manger un flanc d’azyme trempé, ou cuits sans être fondant''; il faut donc croire qu’il est fondant, il n’est pas permis de l’employer pour la consommation officielle; pourquoi dis-tu (91)Hulin 120a. que si l’on a avalé du ferment en fusion, on est passible d’une peine? L’explication de R. Yona étant donc écartée, reste la question de savoir pourquoi la peine du retranchement n’est pas applicable aux cas prévus par notre Mishna? -C’est que, répond R. Yossé au nom de R. Idi, le ferment de ces 4 objets n’est pas pur (ce n’est qu’un mélange). Est-ce à dire que cette transgression n’entraîne pas non plus la peine des coups de lanière? -Non, dit R. Jérémie au nom de R. Eléazar, ou R. Ila au nom de R. Simon b. Lakish. -Mais n’a-t-on pas enseigné que, pour la consommation du pain levé pur, on est passible du retranchement, et pour le mélange, on subira la peine des 40 coups? Or, Rav dit à ce sujet que, par ce dernier interdit, on entend certains ferments, savoir le mets babylonien, ou la bière de Médie -Non, dit R. Aboun b. Cahana en présence de R. Ila, dans cet enseignement on entend parler d’un mélange de pain levé et d’azyme (en ce cas, le goût du pain est intact). R. Yossa dit avoir présenté l’objection suivante contre R. Aboun b. Cahana: Dans quelle hypothèse expliquer ce mélange? Si le pain est en majeure partie, on devrait être passible du retranchement? Si l’azyme est en majeure part, loin de subir la peine des coups de lanière, on doit pouvoir s’en servir pour le devoir officiel de manger l’azyme au premier soir? R. Samuel b. R. Isaac enseigne que R. Josué Onia l’explique ainsi: il s’agit du cas où il y a bien du pain levé, mais moins de la valeur d’une olive (de façon que la peine du retranchement est inapplicable), et pourtant la pénalité des coups subsiste, selon l’avis de R. Simon qui dit (92)B., Makot 17a.: une quantité minime faisant infraction à la loi est passible des coups.
Pnei Moshe non traduit
מחמצת. משמע שנתערב בו איזה חמץ:
ת''ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. על חמץ גמור הוא ענוש כרת ולא על עירובו ואע''ג דכתיב נמי כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ס''ד השתא דטעמא דכל דכתיב גבי חמץ למעט מכרת לתערובת חמץ והלכך מחמצת דכתיב נמי כרת גביה דרשי' למילתא אחריתא שאפי' נתחמץ מחמת דבר אחר הוי חמץ גמור. והיינו דמקשי חבריא לפני ר' יונה מ''ש האי דכל מחמצת לא תאכלו דאת אמר לרבות לתערובת חמץ בלאו והאי כל דכתיב גבי אוכל חמץ את אמר דלמעט תערובת מכרת היא. ואי דדייקת מדכתיב חמץ משמע חמץ גמור דוקא הא כתיב נמי כל אוכל מחמצת ונכרתה ונימא דהאי כל נמי לרבית לתערובת חמץ שיהא בכרת:
אמר לון. לא כדסלקא אדעתייכו אלא כאן וכאן כל לרבות הוא וכאן ריבה באוכלין האי כל אוכל מחמצת דכרת דמשתעי באוכלין מרבה הוא לאוכלין והיינו לרבות נשים דסד''א דכל שישנו באכילת מצה הוא דישנו בבל תאכל חמץ לאפוקי נשי דה''א דפטורות ממצה הואיל והיא עשה שהזמן גרמא הלכך איצטריך לרבות נשים לבל תאכל חמץ ומכיון דאתרבי השתא לבל תאכל חמץ אתרבי נמי לחיוב אכילת מצה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה:
וכאן ריבה בנאכלין. קרא דכל מחמצת לא תאכלו דמישתעי בנאכלין והלכך מרבינן נמי לדברים הנאכלין שעובר על לאו גם בתערובת חמץ:
התיבון. חברייא לר' יונה לדידך דילפת חמץ ממצה דהא קאמרת דאיצטריך האי כל לרבות נשים וכדלעיל קשיא:
והתני. בתוספתא פ''ב:
יוצאין וכו'. כדמייתי להא בפרק דלעיל בה''ד וא''כ נימא נמי ואילו התערובת חמץ דאיירינן ביה הואיל ורובן חמץ יהא חייב כרית כמו בחמץ גמור דילפינן ממצה דכל שרובה דגן יוצאין בה:
אמר לון שניא היא. התם דהיינו טעמא דאמרינן דיוצאין במצה מתובלת שרובה דגן דכתיב לחם גבי מצה והואיל ורובה דגן לחם מיקרייא אבל אלו שיש בהן תערובת חמץ דאיירינן במתני' אינן לחם דתאמר בהו דנילף ממצה:
התיב ר' יוסה. לר' יונה הא אכתי קשיא לדידך דילפת בעלמא חמץ ממצה:
והתני כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה וכו'. וכלו' כל עצמה שלמצה בעי' שתהא מה' המינין כדדרשינן בפ' דלעיל בריש הל' ד' דכתיב גבי מצה לחם עוני ואינו קרוי לחם אלא מחמשת המינין א''כ והכא איפכא הוא דאת יליף מצה מחמץ דמה שהוא קרוי לחם גבי חמץ הוא דקרוי לחם גבי מצה:
ועוד. קשיא אעיקרא דדינא דלדידך דילפת חמץ ממצה מן הדא דתני וכו' ולא אמר אלא דוקא שלא נמחה הא אם נמחה לא ואלו לענין חמץ את אמר המחה את החמץ וגמאו חייב אלמא דלא ילפינן חמץ ממצה במידי דנימא דכל שישנו בזה ישנו בזה:
מאי כדון. והשתא דאיתותב ר' יונה א''כ הדרן לקושיין דלעיל דאם כל דגבי לאו מרבה לתערובת חמץ נימא נמי כל דגבי כרת לרבות לתערובת חמץ ומ''ט דלא מיחייב כרת בתערובת וקאמר ר' יוסי בשם ר' אידי דהיינו טעמא שאין חימוצו חמץ ברור והלכך גבי הני תערובת חמץ דקחשיב במתני' אין בהם כרת:
מהו שילקה. השתא דאמרת לפי שאין חמוצן חמץ ברור אם כן נימא נמי הא דמרבי להו באזהרה ללאו בעלמא הוא דמרבי ולא למלקות כמו בלאו גמור:
אף ללקות אינו לוקה. דבאזהרה בעלמא הוא דקאמרינן דאית בהו:
דתני. קושיא היא א''כ מאי האי דתני. על חמץ ברור וכו' ועל עירובו סופג הארבעים ומפרש לה רב דעירובו דקתני זה שיאור דתנן לקמן בפירקין ואמרי לה זה כותח הבבלי ושכר המדי אלמא דאית בהו מלקות:
תיפתר. להאי ברייתא דקתני על עירובו סופג ארבעים לא כדמפרש לה רב אלא בחמץ גמור ומצה שנתערבו יחד מיירי:
קשייתה. הקשיתי על הא דר' בון דהיכי דמי אם בשרוב התערובת חמץ א''כ חייב כרת היא ואם בשרובו מצה יוצא וכו' כלומר הרי כשרובו מצה ואין בו חמץ גמור אמרינן בעלמא דיוצא בה י''ח בפסח כדאמרינן לעיל גבי מצה מתובלת. והכא נהי דלא שייך למימר דיוצא בה י''ח מ''מ קשיא כיון דרובו מצה מ''ט סופג הארבעים לבטל האי מיעוט חמץ ברוב מצה דאית ביה לפטרו ממלקות:
תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית. והלכך לית כאן כרת והא דאמרת דליבטל נמי לענין מלקות כר''ש הוא דאתיא דאיהו ס''ל כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן:
Psa'him
Daf 20b
משנה: בָּצֵק שֶׁבְּסִדִיקֵי הָעֲרֵיבָה אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַייָב לְבָעֵר פָּחוּת מִכֵּן בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוּמְאָה אִם הִקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ אִם רוֹצֶה הוּא בְקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כָעֲרֵיבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ הֲרֵי זֶה אָסוּר׃
Traduction
Si dans les fentes (interstices) du pétrin il y a de la pâte égale en une seule place à la grandeur d’une olive, il faut l’enlever; mais si elle est moindre, elle s’annule dans l’ensemble. Il en est de même pour le cas de contact avec une impureté. Si ce morceau de pâte est considéré comme valeur par le maître (se proposant de l’enlever), il constitue une séparation; mais si l’on tient au contraire à ce qu’il reste dans le pétrin pour boucher la fente, il faut pour ainsi dire partie intégrante du pétrin (on l’identifie au point de vue du contact). Quant à la pâte sourde (dont on ne sait pas, en frappant sur elle, si elle a fermenté ou non), on la juge par analogie: s’il y en a une autre pétrie en même temps et qui ait fermenté, celle-ci sera déclarée semblable et interdite.
Pnei Moshe non traduit
מתני' בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד. אפילו הוא עשוי לחזק הסדקים שבעריבה או לסתום הנקב חייב לבער דכזית אינו בטל:
פחות מכאן בטל הוא במיעוטו. אם הוא עשוי לחזק ואם אינו עשוי לחזק אפילו הוא פחות מכזית חייב לבער לפי שאינו מבטלו להיות שם ואפשר שימלך ויטלנו:
וכן לענין הטומאה. התם מסיק דה''ק וכן לענין הטומאה בפסח שאם יש בו כזית ונגע בו טומאה חוצץ הוא הואיל ואיסורו חושבו בפסח ולא נחתא לה טומאה להעריבה ואם היא פחות מכזית בטל היא לגבי העריבה והוו כאלו נגעה הטומאה בעריבה עצמה וטמאה היא:
אם הקפיד עליו חוצץ. זה קאי אשאר ימות השנה כלו' ובשאר ימות השנה אינו כן אלא בקפידא תליא מילתא שאם מקפיד עליו ועתיד ליטלו אפי' הוא פחית מכזית חוצץ הוא בפני הטומאה ולא נחתא לה טומאה להעריבה ואם אינו מקפיד עליו אלא רוצה הוא בקיומו שם אפי' יש בו הרבה הרי הוא כעריבה ואם נגעה בו טומאה הוי כאלו נגעה בעריבה עצמה:
בצק החרש. שאינו משמיע קול כשמכין עליו ודומה לחרש שאינו משיב להקוראין לו וה''ז ספק אם החמיץ או לא לפי שדרך הבצק כשהחמיץ משמיע הוא קול אם אדם מכה בידו עליו וזה החרש עדיין אין ניכר הלכך משערינן שאם יש כיוצא בו שהחמיץ שנילוש זה בשעה שנילוש זה ואם זה החמיץ גם זה אסור ואם אין שם כיוצא בו אמרי' התם דשיעור עיסה ששהתה כדי מהלך אדם בינוני הילוך מיל ה''ז חמץ גמור וישרף ושיעור זה הוא כדי רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה שהוא י''ח חלקי השעה לפי החשבון להילוך ביניני עשרה פרסאות ביום שהוא י''ב שעות:
הלכה: חֲבָרַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹשׁוּעַ בֶּן לֵוִי. בְּנִקְלַף כּוּלּוֹ כְּאַחַת. עַד כְּדוֹן לַח. יָבֵשׂ. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הָיָה לַח הָיָה נִקְלַף כּוּלּוֹ כְּאַחַת. וַאֲפִילוּ יָבֵשׁ כְּסֶדֶר הַזֶּה.
Traduction
Les compagnons disent au nom de R. Yohanan, ou R. Simon au nom de R. Josué b. Levi: lorsque la Mishna dit qu’une quantité égale à une olive qui est en une seule place devra être brûlée, il s’agit du cas où cette partie pourra être retirée d’un coup (fut-elle composée de 2 morceaux tenant par un fil). Ceci s’explique bien d’une pâte encore humide; mais qu’en est-il si elle est sèche? On estime si, à l’état frais, on pourrait ainsi l’enlever d’un coup; il en sera alors de même pour la pâte sèche.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בנקלף כולו כאחת. כלומר הא דקתני אם יש כזית במקום אחד חייב לבער דוקא במקום אחד ממש אלא אפי' יש כאן שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן והוא נקלף כולו כאחת שבנטילת החוט ניטלין גם כן החצאי זיתים עמו הרי הוא כמו כזית במקום אחד וחייב לבער:
עד כדין לח. עד כאן לא אמרי' כן אלא בבצק לח שנוח לקלפו כאחת:
יבש. מהו ופשיט לה דגם ביבש הדין הוא כך לפי שמאחר שאלו וכו' כלומר רואין שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת אפילו הוא עכשיו יבש הרי הוא כסדר הזה דהואיל ויש בין שניהם כזית מצטרפין וחייב לבער:
רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּשֵׁם רַב. קְדֵירָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ [מוּדָה] לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֶלָּא לְאַחַר הַפֶּסַח. הָא מִמִּין אַחֵר מוּתָּר וּבִלְבַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה תַבְשִׁילִין. כְּשֵׁם שֶׁהוּא בָטֵל עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ כָּךְ יְבָטֵל עַל מִינוֹ. מִין מְעוֹרֵר עַל מִינוֹ לֵיאָסֵר. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי. רִבִּי אַבָּהוּ מְפַקֵּד לְטוֹחָנַייָא דְלָא מִיתֵּן קוּפַּייָא אִילֵּין עַל אִילֵּין דְּלָא יִרְתְּחָן וְיִחְמְעָן. רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפֻּא 20b אֲזַל לֵיהּ גַּבֵּי טוֹחָנַייָא. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן טְחַן לֵיהּ צְרָף. רִבִּי אָבוּן הוֹרֵי לַטּוֹחָנַייָא מִיתֵּן טַרְטוֹן דְּמַיי בְּגִין מוֹדִייָה וּמְתַלֶּנָּה אַרְבָּעָה זִימְנִין. רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי מָנָא. חַד אָמַר. בָּעֲשָׂבִין שָׁרֵי. מְטָנָנָה אֲסִיר. וְחָרָנָה מִיחְלַף. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל. וְאֲפִילוּ כְּמָאן דְּאָמַר. בָּעֲשָׂבִין שָׁרֵי. בְּלוֹקְטָן מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן. מָה. דְּטַלָּא פְייָגָא מִינְּהוֹן.
Traduction
R. Jérémie ou R. Samuel b. R. Isaac dit au nom de Rav: dans un pot où l’on a mis de la sauce almuri'', on ne devra plus cuire de cette espèce qu’après Pâques. Il faut donc croire qu’il serait permis d’y cuire une autre espèce (même pendant Pâques), pourvu qu’avant Pâques il y ait eu au préalable 3 autres cuissons. Si la cuisson d’autres mets annule le goût de ladite espèce, en raison de la diversité, elle devrait aussi provoquer l’annulation de goût de la même espèce? -Non, la cuisson de la même espèce est interdite, parce que l’analogie éveille pour ainsi dire l’état d’interdit (le rappelle). R. Jacob b. Zabdi dit que R. Abahou recommandait aux meuniers de ne pas mettre les sacs les uns sur les autres, afin qu’ils ne s’échauffent pas et ne soient pas exposés à fermenter. R. Hinena b. Papa allait lui-même au moulin pour examiner le tout dans le même but. R. Yossé b. R. Aboun ne faisait moudre, à cet effet, qu’un peu à la fois (93)''Ainsi l'explique le Pné-Mosché. Le Qorban 'Eda dit: il faisait moudre par un '''' fondeur ''''.''. R. Aboun permettait aux meuniers (pour l’exactitude de leurs comptes) de mettre un poids (trutina) plein d’eau dans la mesure, puis de le suspendre et de l’enlever jusqu’à 4 fois (sans crainte que des gouttes d’eau tombent sur la farine). R. Hanania et R. Mena expriment des avis différents au sujet de l’emplacement: selon le premier, il est permis de mettre le blé destiné aux azymes sur de l’herbe humide (sans rien craindre), mais c’est interdit sur la terre humide (contact plus grave); d’après le second, c’est à l’inverse (le contact de la terre est seul permis). R. Hanania, fils de R. Hillel, ajoute: même celui qui permet le contact de l’herbe entend parler de celle qui a été cueillie après la 6e heure, lorsque la rosée qui l’imprégnait avait déjà séché
Pnei Moshe non traduit
קדירה שבישל בה מורה. מורה הוא מורייס וקורין אותה בלע''ז אלמור''ה:
הא ממין אחר מותר. ואפילו בתוך הפסח ובלבד לאחר שלשה תבשילין שיבשל ג' פעמים תבשילין אחרים אחר שבישל המורייס שלא יהא בה טעם המורייס ואז מותר לבשל בה מין אחר בתוך הפסח. ופריך דאם התבשילים אחרים ביטלו להמורייס א''כ נימא דכשם שהיא בטל על שאינו מינו וכלומר בשביל שאינו מינו אמרי' דבטל הוא כך נימא דבטל נמי בשביל מינו ויבשל בה אפילו ממין המורייס עצמו:
ומשני דמין מעורר על מינו לאסור. דמצא את מינו וניעור טעם החמץ שהיה באותו המין מתחלה:
דלא מיתן קופייא וכו'. שלא יתנו קופת הקמח אלו על אלו שלא יתחממו זה מזה ויחמיצו:
אזל ליה גבי טחונייא. הוא עצמו הלך לטחינת הריחיים שלא יהיו נכשלין באיזה דבר:
טחן ליה צרף. כלומר מעט מעט היה טוחן עד שנצטרף הצריך לו וכדי ליזהר יותר שלא יבא לידי איזה חימוץ אם היה טוחן הכל בפעם אחד:
מיתן טרטון דמוי בגין מידייה. התיר להטוחנים שמקבלין הכל במידה ובמשקל ואם היו צריכין לכוון המשקל שיהו יכולין ליתן בכף המאזנים כלי אחד של משוי המים כדי לכוין המדה במשקל:
ומתלנה ד' זימנין. ואפי' לתלות במאזנים עד ד' פעמים ולא חייש שמא יפול מן המים לתוך הקמח ששוקל כנגדן מחמת שלא יהו נזהרין:
בעשבין שרי. ליתן עשבים לתוך הכף מאזנים כדי לכוין המשקל מותר ואפי' בעשבים לחים לא חיישינן:
מטננה. אבל דבר שהוא לח מעצמו כגון מים וכיוצא אסור דחיישינן שמא יפול מהן לתוך הקמח:
וחרנה מיחלף. ואידך מ''ד ס''ל איפכא דבמים שרי לפי שהוא נזהר בהם ביותר אבל עשבים לחים לא לפי שאינו חושש להזהר בהן כל כך ושמא יפלו לתוך הקמח ולאו אדעתיה:
ואפילו כמ''ד עשבים שרי. דוקא בלוקטן משש שעית ולמעלה דמאי דטלא פייגא מינהון שהלחלוחית מהטל שהיה עליהן כבר הופג ונתייבש קצת אבל הנלקט מקודם שש שעות לא מפני שעדיין לחלוחית הטל הרבה עליהן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source